לא ידעתי איך להתחיל. איך להמשיך. איך לסיים ולהתחיל משהו אחר לגמרי.
זה פחות או יותר מה שאמרתי, אם זכרוני אינו מטעה אותי – והוא בדרך כלל כן.
וזה גם מה שהבנתי מהשיחה עם עצמי.
זה כל מה שנשאר.
שוכב על ספה. מהרהר.
בתובנה האחרונה, ובזו שתבוא אחריה.
למה נשארתי שם. שרוע. מחכה למשהו אחר – יותר מעניין. או פחות. לא יודע.
משעמם?

אני לא בטוח שאני רוצה לזכור – אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לשכוח.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי ככה.
זה היה כל כך אמיתי, כל כך מציאותי, כל כך… אני לא יודע מה המילה.
ידעתי שאני בתוך חלום, אבל לא שלטתי בכלום.
ואולי בגלל זה הרגשתי כל־יכול.
הייתי חופשי – חופשי כמו שמעולם לא הייתי.

אבל זה רק חלום, אני ממשיך לומר לעצמי.
זה לא אומר כלום.
אבל בפנים, אני כבר יודע.

אני יודע שאני חיה. כמו כולם.
ואני יודע שיש בי רוע.
אבל מה זה רוע?
האם הנמר שטורף את הצבי הוא רע?

הוא לא מרגיש עצב.
גם לא ייאוש.
הרגשות האלה דורשים חומר דלק. משהו לשרוף.
והוא התרוקן. כל המערכת הכימית, כמו עיר אחרי מלחמה – קווים תלויים, צינורות קרועים, לא נותר מה להעביר דרכם.

עברו דקות ושניות ושעות וימים.
בקיצור – המון זמן.
מספיק זמן. הפסקתי לעקוב.
כל הסיפורים שלא יסופרו לעולם, כנראה – על ימים חסרי משמעות, בחיים חסרי משמעות, בעולם חסר משמעות – חלפו יחד איתו.
וכעת, לעת עתה לפחות, הידיים מוכנות. מעל האותיות.
זה הפסנתר שלי. וכל התווים בו נשמעים אותו דבר.
אבל אני ממשיך לנגן.
ממשיך – כמו אידיוט – להקיש על המקשים.

אני רואה עצים מבטון ופרחי צלופן,
אני רואה אותם מלבלבים עבור עוד שרלטן,
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

אני רואה שמיים של כחול שכוסו בעשן,
וימי הברכה, נשכחו כבר מזמן.
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

קרני האור מכל כיוון מנצנצים,
מכבים את הירח ואת שאר הכוכבים.
מאירים אנשים עם הבעה פשוטה,
וחושפים את מה שהסתתר תחת העלטה.
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

אני שומע תינוקות בוכים, ואני רואה אותם גדלים.
הם ילמדו יותר משאדע בחיים.
ילמדו לדבר, ולא להקשיב,
ילמדו לבנות, וגם להחריב.
ואני חושב לעצמי: איזה שקר מופלא.

חזור אחורה ונסה שוב.
והתוצאה לא משתנה.
ושוב פעם, בצורה אחרת, במילים אחרות, בהבעות פנים שונות – והתוצאה עדיין אותה תוצאה.
עדיין חלק בלתי נפרד מההצגה שלא מסתיימת.
ואני בטייק המי יודע כמה.
ואני ממשיך, כי אין משהו יותר טוב לעשות.
כל השחקנים למקומות.
אנחנו נעשה זאת שוב – עם קצת פחות רגש הפעם.

ואני שוב חוזר אל אותה הנקודה.
ואני ואני ואני.
מה אני רוצה.
מקיא הכל החוצה, עד שמשהו יקרה בין השורות.
משהו מדהים שקורה רק שם, במקום ההוא שחבוי בין אלפי מילים חסרי כל משמעות.
והדרך היחידה להגיע אל המקום ההוא היא לכתוב את כל המילים הללו.
הדרך היחידה להצליח היא להיכשל.

האבסורד בחברה בה זכיתי לגדול,
או אחד האבסורדים לפחות,
הוא שקורה כל כך הרבה
ועדיין זה מרגיש כאילו לא קורה כלום.

הקפוצ'ון שלך, הוא נורא יפה.
היא שמעה אותו, הנערה שעמדה בינו וביני. בינינו.
ובכל זאת נראה שלקח לה זמן להבין שהוא מדבר אליה.
זה הרגיש שהם מכירים. אח ואחות אולי.
ודווקא עכשיו הוא נזכר לומר לה שהקפוצ'ון שלה יפה.
זה יפה מצידו.
תני לראות מה כתוב מקדימה.
כן הוא ממש יפה, ומיוחד.
תודה. אני כמעט בטוח שהיא אמרה תודה.

סתם עוד בנאדם שפוחד למות.
סתם עוד בנאדם עם משפחה, עם ילדים ואישה.
סתם עוד בנאדם שהולך כל בוקר לעבודה וחוזר חזרה הביתה בלילה לאותה המיטה.
סתם עוד בנאדם עם חלומות שלא התגשמו.
סתם עוד בנאדם שחשב שהוא חי.
שעדיין חושב שהוא חי.
שחושב שיש לו מה להפסיד בזמן שמעולם לא היה לו כלום. 

סתם עוד גופה מהלכת.
סתם עוד בנאדם שמתחיל להתעורר מחלום בלהות.
בלה בלה בלה בלה.